רבים מאיתנו מחזיקים בראש תמונה של העתיד: נסיים את התואר, נתחתן, נקים משפחה – ומתקבעים באופן מסויים על התבנית שיצרנו. אבל במרבית המקרים, לחיים יש תכניות משלהם, והמפגש עם המציאות היומיומית עשוי לשנות לנו את התכנון. איך נוכל להרוויח מאותם שינויים? מדוע רקימת תכנית חלופית עשויה לצמצם את החרדה? ומה יקרה אם פשוט ניתן לחיים להוביל אותנו?

"מוטב למחות את כל תולדות החיים, מפני שבכך אנו משחררים את עצמנו מן המחשבות המשעבדות של אנשים אחרים" (קרלוס קסטנדה, "המסע לאיכטלאן"). ואכן, הפרטים האישיים שלנו – החל בשמנו, דרך מקום העבודה ועד אזור המגורים – גורמים לזולת לשרטט קוי מתאר לדמותנו, ולעיתים אנו מתנהלים ביחס למה שמצופה מאיתנו. כיצד נוכל להשתחרר מהתחושה הזו? ועד כמה אנו באמת מכירים את עצמנו

ציפיות הן חלק בלתי נפרד מחיינו: אם משתמשים בהן היטב הן מאפשרות לנו לתכנן קדימה ולבצע בחירות ראויות, ומאידך, אם משתמשים בהן לא נכון הן עלולות להוביל לאכזבות ומשם לתסכול וכעס. מסתבר כי לשרשרת התגובות הזו – ציפייה, אכזבה, תסכול וכעס – יש תפקיד מפתח במערכות היחסים בחיינו, וגורמת לנו לשאול את עצמנו: האם בחרתי באדם הנכון?

מחמאות ושבחים אהובים על כל אחד מאיתנו. אך מסתבר שכשהם באים מוקדם מדי ובעוצמה חזקה מדי, הם עשויים לייצר ציפייה בלתי ניתנת להשגה, שסופה אכזבה. מיהם "ילדי הזהב"? מדוע לעיתים ההורים שלנו מציבים בפנינו ציפיות שבהן אנו לא יכולים לעמוד? והאם ניתן לייצר ציפיות בריאות ומקדמות?

מה היחסים שלנו עם המציאות בה אנחנו נמצאים? כיצד יחסים אלו משפיעים עלינו? ומה הדרך הנכונה להתחיל ולשנות את המציאות למציאות הרצויה עבורנו? אורחת באולפן: ראדיקה, מנחה לטנטרה, סדנאות, מעגלי נשים, העצמה אישית ועוד

אכזבה היא חלק מהותי בחיינו. מה התפקיד שלה? באילו דרכים ניתן להתמודד עימה? ואיך נוכל להכיל אותה ולצמוח בזכותה? אלון נוימן ואסי עזריה מקדישים את תכניתם "קצר ולעניין" לנושא האכזבה. מוזמנים להרחיב על ידי קריאת הכתבה "האם הציפיות שלנו ממערכות היחסים מציאותיות? ומה יש לילד שבתוכנו לומר בנושא?"