רבים מאיתנו מכירים את התרחיש הבא: אנו מעלים תמונה לרשת החברתית המועדפת עלינו ובאמצעות מגוון רחב של תיוגים אנו מתארים אותה לפי תחושותינו. כמו באפליקציות חברתיות, גם אנו גדלים אל תוך תיוגים שונים. יש לנו חבר שהוא 'המצחיק' וחברה שהיא 'החכמה'. המציאות נתפסת באופן סובייקטיבי ולכן הפרשנות עלולה להיות מוטעית לעתים. מודעות ומבט מעמיק אל מעבר לתיוג כזה או אחר עשוי לסייע לנו להבין טוב יותר את הסביבה ואת המהות האמיתית מאחורי כל אחד ואחת

כולנו מכירים את תחושת ההמתנה הנלווית להזמנה של מוצר או חוויה, שיכולה להיות נעימה עד מורטת עצבים. מחקרים פסיכולוגיים מציגים הבדלים בין המתנה לחוויה ובין המתנה למוצר מוחשי, ואם נאמץ את הממצאים – נוכל ליהנות מהמתנה סובלנית ומהנה. כיצד הופכים רגעי המתנה מייגעים למרגשים? ואיך קשור לעניין בקבוק קטשופ משנות השבעים?

כיצד הפחתת החשיבות העצמית שלנו מסייעת לתחושת האושר? אנחנו מדמיינים את חיינו כסיפור צבעוני והירואי, ומניחים שהאושר הגדול מצוי בכל יום. אך למעשה, אם נשנה פרספקטיבה ונתבונן על החיים מהמרחק הנכון, נוכל למעשה לראות את התמונה השלמה, השופעת צבעים וגוונים. מדוע אנו כמהים לחיים מושלמים? ואיך נוכל להשתחרר מהמרדף המתמיד אחרי הריגוש הבא

אילו נקודות מבט יחודיות אנו מקדישים למושגים המוכרים "גן עדן" ו"גיהנום"? פילוסופיות תרבותיות שונות נוהגות להתייחס אל מושגים אלו כמצבים מנטאליים המאפיינים את חייו של האדם: גן עדן מתאר מצב תודעתי מסוים המקושר לחוויה חיובית וטובה, וגיהינום הוא המצב התודעתי ההפוך. מה הם בדיוק אותם מצבים מנטאליים? וכיצד ניתן לקחת אחריות על חיינו ולחיות בתחושה הטובה אותה מכנים "גן עדן"?

מה תפקידם של האור והחושך בחיינו? האם האור תמיד צריך לגבור על החושך? או שאפשר למצוא את נקודות האור גם בזמנים חשוכים? אלון נוימן ואסף עזריה מקדישים את "קצר ולעניין" לנושא האור והחושך.

ארקדי דוכין ועמית שלו מגישים שעתיים של מוזיקה ושיחות בראי הקבלה, והפעם – תפיסת המציאות