"מזה זמן פונים אלי בעניין תופעת החזרה בתשובה ואני לא מבין מה רוצים ממני. אינני חוזר בתשובה. אם לוחצים אותי לקיר אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה ובעם ישראל. ומה שאני עושה עם זה, זה ממש לא עניינו של איש, כשם שזה לא ענייני מה מישהו עושה בשביל האמונה שלו. מקובלת עליי אמרתם של ג'ון לנון ואלטון ג'ון, שמה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור: כסף, כדורגל, מין, אמנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל – מה אכפת לי. מה שמסדר לך את הראש – מקובל עליי. למעשה, כל מה שאתה מאמין ועושה – זה דת. כל מה שנותן לך כיוון, קנה מידה, ביטחון עצמי, טעם – זה אמונה. כל אדם מאמין."
מאיר אריאל במכתב לדב אלבוים.
"אני כותב לך מתוקף תפקידך כראש מועצת בית הספר דרייק, אני אחד מאותם סופרים אמריקנים שספריהם הושמדו בכבשן – המפורסם כעת – של בית ספרך. חברים מסוימים בקהילה שלך טוענים שהיצירה שלי מרושעת. זהו עלבון בלתי רגיל בשבילי. האירועים בדרייק מלמדים אותי שאתם שָׁם בכלל לא מבינים שספרים וסופרים הם אמתיים. אני כותב את המכתב הזה כדי לומר לך עד כמה אני אמיתי!"
(קורט וונגוט)
אנחנו כמובן לא באמת חפצים לראות בקץ האנושות, לפחות לא רובנו, אנחנו פשוט מניחים שבשביל לבנות חברה חדשה חייבת לבוא איזו שואה שתעיר את כולנו ואז בטוויסט הוליוודי רגע לפני הסוף תבוא הגאולה השלמה. בשביל עתיד ראוי לשמו שווה לשרוף את ההווה המדכדך. זה מה שלמדנו מהוליווד וזה גם מה שלמדנו בתור יהודים. או מוסלמים שיעים. או נוצרים. הינדים. אפילו לבודהיסטים יש את גרסת יום הדין שלהם
בפשטות טמונים כל העומקים, או אם לצטט את רבי מאיר – "קיבלת משבצת, אה-נו תוציא ממנה המירב". אז הנה אני, העני מדעת, מנסה להוציא מהמשבצת הרדיופונית הזאת, חלקת האלוהים הקטנה שלי, את המירב. י.א. קרסוצקי מזמין אתכם לשעה על מכתבים ששינו את פני ההיסטוריה, מכתבי מחאה ואהבה וגם חילופי מכתבים אישיים של עבדכם הנאמן.
כאשר ההודים מתלוננים על כך שהאנגלים שעבדו אותם, משל למה הדבר דומה? לשיכורים המתלוננים כי סוחרי המשקאות שהתיישבו ביניהם שעבדו אותם. אתה מסביר להם כי יכולים הם לוותר על השתייה, אך הם משיבים כי הם כה רגילים אליה, עד שאינם יכולים להימנע ממנה וכי עליהם לצרוך אלכוהול כדי לשמר את האנרגיה שלהם. לא האנגלים הם המשעבדים את הודו אלא ההודים משעבדים עצמם לאנגלים באמצעות אימוץ אורחות חייהם ותרבותם המודרנית והאלימה (לב ניקולייביץ' טולסטוי)
"בן אדם, למה אתה לא נהנה מזה וזהו? אני לא יודע… יש לי אישה אלילה שמרעיפה עלי אמביציה ואמפתיה ובת שמזכירה לי יותר מדי את מי שהייתי, מלאת אהבה ושמחה, מנשקת כל אדם שהיא פוגשת משום שהיא מאמינה שכולם טובים ולא יפגעו בה… וזה מפחיד אותי כל כך עד שאני בקושי יכול לתפקד. איני יכול לשאת את המחשבה שפרנסס תיהפך לאומללה, סובלת מהרס עצמי, רוקרית מוות שאני בעצמי הפכתי להיות. שלום, אהבה, אמפתיה, קורט קוביין". והפעם האיש עם המכתב בעקבות שמונה מכתבי פרידה מהחיים.
"…ושיריי, אף הם ארורים, עדיין לא פורסמו, וכמדומני, לא יפורסמו לעולם… ואני נפשי מרה עלי, פחד אחזני, עגמומיות, יגיעת בשר. הבל הבלים. אוי, קשה. עוברים עליי בזה אחר זה ימים מתים, שאינם מותירים בי עקבות. בי ומסביבי. אלפי התחייבויות פעוטות, אך טורדניות, אוכלות אותי כזבובים. והיכן המוצא? והרי, דומני, עדיין לא זקנתי. אחרים בגילי רק מתחילים".
חוטא והמתחרט שלך,
ח.נ. ביאליק
"דווקא מפני שאתה, כפי שאתה כותב במכתבך, אינך אלא נהג מונית צנוע ועני מסרי לנקה, מוכיחים מה נאצלה תורת הבודהא ומה עמוקה השפעתה על דוגליה – כי "נהג טקסי צנוע" כמוך חשוב בעיני מכמה מדינאים ועשירים שיש למצוא שמותיהם יותר מדי תכופות בעיתונים… אשרי ארצך שיש בה נהג טקסי כמוך!" האיש עם המכתב ממשיך לנבור במכתבי הזקן והפעם נעמיק לעולמו האמוני והאמנותי של דוד בן גוריון.
"כל אדם שאינו מטומטם חייב לראות עצמו כחלק של האינסוף, שלא ישיגוהו משיגי הגוף, והוא נעלה מעל בינתו לתפוס מהותו – והוא חייב לעמוד בענווה בפניו, מתוך קוצר השגתו, כדברי מיכה הנביא: והצנע לכת עם אלוהיך". והפעם נצא למסע בין מכתביו של דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון ואדריכל המדינה שבדרך. דרך מכתביו בנושאים שונים, מציונות ותקומת העם ועד לפילוסופיה והגות רוחנית, ננסה לשרטט את דמותו האניגמטית של הזקן.
מזה זמן ממושך אני עוקב אחר פועלך בעניין רב ובסלידה גוברת, נדמה שתמיד הסתובבת בינינו, מצית ויכוחים, מדליק חמומים, מבעיר את הגזרה ובסך הכול עושה רק רע. לפיכך אני נאלץ לבשר לך, בצער לא רב וביגון לא קודר, שאני משחרר אותך מתפקידך לאלתר ומפטר אותך מהיום להיום מתפקידך האיום. האיש עם המכתב, והפעם עם מכתב לשד העדתי.