סיפורים
בריאת העולם הוא תהליך מופלא ונשגב שמעסיק את כלל התרבויות האנושיות, וכל תרבות מעניקה לנו הצצה שונה אל תפיסות מגוונות של יצירה: המדע מבקש לספק תשובה מוכחת על בסיס חוקים פיזיקליים והסתברויות, ואילו מערכות אמונה שונות מגלגלות מפה לאוזן סיפורים בני אלפי שנים. מה בריאת העולם יכולה ללמד אותנו על מהות היצירה? ומדוע החורבן הוא אלמנט מהותי בהתפתחות?
כיצד הפנטזיות והחלומות עוזרים לנו להתחבר אל עצמנו ואל המניעים שלנו? אחד הפלאים בפנטזיה הוא, שהיא מתעלה מעל המציאות החומרית היומיומית שלנו: מעל מחסומי גיל או מגבלות פיזיות, ומעל מצבנו הבריאותי. כל מה שקיים נשאר על הקרקע, ואילו המוח מקיים את סיפור הפנטזיה בעולמות מקבילים. באיזו דרך יכולה הפנטזיה לעזור לנו לממש את עצמנו? ואיך היא מאפשרת לנו מקום לשיח, התבוננות ושאילת שאלות
כיצד אנו מחליטים מה חשוב לנו ברגעי משבר? "תסמונת שטוקהולם" מתארת מצב בו הקורבן רוחש חיבה לדמות הפוגעת ולעיתים אף מתאהב בה. סיטואציה כזו משנה את כל אמות המוסר והערכים, ויוצרת מצב בו מחוות קטנות של אדיבות, כמו מתן אוכל, מעוררות תגובה של הוקרת תודה על מתנת החיים. מי קובע מה באמת חשוב לנו? והאם כל החלטה יומיומית נשענת על הצורך לשרוד?
אילו נקודות מבט יחודיות אנו מקדישים למושגים המוכרים "גן עדן" ו"גיהנום"? פילוסופיות תרבותיות שונות נוהגות להתייחס אל מושגים אלו כמצבים מנטאליים המאפיינים את חייו של האדם: גן עדן מתאר מצב תודעתי מסוים המקושר לחוויה חיובית וטובה, וגיהינום הוא המצב התודעתי ההפוך. מה הם בדיוק אותם מצבים מנטאליים? וכיצד ניתן לקחת אחריות על חיינו ולחיות בתחושה הטובה אותה מכנים "גן עדן"?