עד כמה אנחנו דומים לגיבורי העל שבחוברות הקומיקס? לעתים, זה לא פשוט לעמוד על שלנו, בטח כשמדובר על טובתם של אחרים. מה בכל זאת גורם לנו לקום ולדבר? אילו דילמות מוסריות כדאי לקחת בחשבון כשאנחנו עושים זאת ומה הקשר לעולמות הקומיקס?

כיצד הפנטזיות והחלומות עוזרים לנו להתחבר אל עצמנו ואל המניעים שלנו? אחד הפלאים בפנטזיה הוא, שהיא מתעלה מעל המציאות החומרית היומיומית שלנו: מעל מחסומי גיל או מגבלות פיזיות, ומעל מצבנו הבריאותי. כל מה שקיים נשאר על הקרקע, ואילו המוח מקיים את סיפור הפנטזיה בעולמות מקבילים. באיזו דרך יכולה הפנטזיה לעזור לנו לממש את עצמנו? ואיך היא מאפשרת לנו מקום לשיח, התבוננות ושאילת שאלות

כיצד אנו מחליטים מה חשוב לנו ברגעי משבר? "תסמונת שטוקהולם" מתארת מצב בו הקורבן רוחש חיבה לדמות הפוגעת ולעיתים אף מתאהב בה. סיטואציה כזו משנה את כל אמות המוסר והערכים, ויוצרת מצב בו מחוות קטנות של אדיבות, כמו מתן אוכל, מעוררות תגובה של הוקרת תודה על מתנת החיים. מי קובע מה באמת חשוב לנו? והאם כל החלטה יומיומית נשענת על הצורך לשרוד?

אילו נקודות מבט יחודיות אנו מקדישים למושגים המוכרים "גן עדן" ו"גיהנום"? פילוסופיות תרבותיות שונות נוהגות להתייחס אל מושגים אלו כמצבים מנטאליים המאפיינים את חייו של האדם: גן עדן מתאר מצב תודעתי מסוים המקושר לחוויה חיובית וטובה, וגיהינום הוא המצב התודעתי ההפוך. מה הם בדיוק אותם מצבים מנטאליים? וכיצד ניתן לקחת אחריות על חיינו ולחיות בתחושה הטובה אותה מכנים "גן עדן"?

לירון תאני מארח את חיליק גורפינקל, עיתונאי אוכל ותיק ושף לשעבר, הרוח החיה מאחורי "בית ספר לאוכל"