המניע אלון נוימן 

מה בעצם נותנת לי פרספקטיבה? אומרים שאין חכם כבעל ניסיון, אבל מה שהיה נכון לאז אולי כבר ממש לא מתאים לעכשיו? הפרק הנוכחי של המניע יתן לכם פרספקטיבה

למה אנחנו כל כך אוהבים לציית? האם יש בזה אלמנט הישרדותי? הרי על פניו אנחנו אוהבים חופש, אוהבים לעשות מה שאנחנו רוצים? אנחנו שונאים שאומרים לנו מה לעשות. בהתחלה זה ההורים שלנו, אחר כך המורים, בצבא זה מגיע לשיאים כמובן. שם אלה פקודות, שאם לא מצייתים להם נענשים. אז איך מסבירים את הדיסוננס הזה?

האם הערך של לשמור סוד גובר על ערכים אחרים? האם יש גבול? ואם זה גובל בהצלת חיים? איפה הנאמנות? למי אנחנו נאמנים? למלך? למשפחה? לערכים פנימיים? כמה אנחנו מצליחים להיות נאמנים לעצמנו?

בימים שאף אחד לא נותן דוגמא אישית, אולי הגיע הזמן שנקבל אישיות לדוגמא?

אני מבקש למקד את תשומת הלב למה שבלעדיו כל מה שקורה לנו ,לא אפשרי, וזה… תשומת הלב. על מה היא ממוקדת בכל רגע? מה תופס לי את התודעה, מתרכז במה כן, או במה לא?

מבין כל המרכיבים שעושים אותי אני – מה בי יכול לתת לי תחושה של שליטה ועצמאות? האם יש לי איזשהו כוח על שנותן לי יתרון? מה כוח העל שלי? זה הנושא של הפרק הזה של ״המניע״

אתם נעלבים בקלות? למה קשה כל כך למחול על עלבון? למה זה כל כך מקפיץ אותנו? כביכול אנחנו נעלבים בגלל משהו או משהו, אבל זה תמיד יושב על עניין יותר מהותי, ננסה לפצח את זה ביחד

רפרטואר הכאב נרחב ביותר, החל מלדפוק את הזרת ברגל של שולחן, דרך שברון לב, פרידה מאהוב או אהובה, כאב ראש, כאב גב, ואפילו כאב שהוא קצת נעים. ועדיין אנחנו חולמים על חיים נטולי כאב. למה?

על מה אתם מוכנים לוותר? כמה עול יורד מהכתפיים כשמסכימים להיות עם מה שיש, עם מה שקורה עכשיו, כשמסכים לוותר כי אני מספיק. המניע על ויתור- נושא מטלטל

אלון נוימן וחברים בפרק חסר בושה על בושה והיעדרה

כל כך הרבה צמדי מילים מכילים את המילה רוח. קודם כל רוח חיים. יש רוח שטות, שאר רוח, רוח לחימה, מצב רוח… ויש גם רוחניות. למה רוחניות מרתיע חלק מהאנשים? איזה אנשים אוהבים ״לעשות רוח״ בכל מקום שהם נמצאים? המניע בפרק סוער

האם הדעות שלנו הן מי שאנחנו? כמה אתם מחוברים לדעות שלכם? האם הן קדומות הדעות?

מה זה בכלל מהות? לא כל דבר שאנחנו חושבים או אומרים עליו שהוא מהותי הוא אכן כזה. אז מה עושה משהו למהותי? המניע מברר

גלים של רעידות אדמה חברתיות, פוליטיות ובטחוניות לא מפסיקים להתנפץ על החוף של הארץ הקטנה והספק חזקה ספק שברירית. אירועים בסדר גודל שקוראים עליהם אחר כך בספרי היסטוריה. איך כל זה משפיע על החיים הרגילים, אם אפשר לקרוא לזה ככה? לכתוב את דפי ההיסטוריה . פרק חדש של ״המניע״

ע"פ חכמת הקבלה ובכלל בעולם הרוחני, אין באמת "טוב" ו"רע". אז איך זה ייתכן שלעיתים אנחנו ממש רואים לנגד עינינו "טובים" נגד "רעים"? האם המונח "רוע" הוא סובייקטיבי? האם הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות? האם יצר האדם טוב או רע מנעוריו? ומה המשמעות של האימרה הזאת בכלל? כל זאת ועוד….

האם רגישות היא חולשה או כוח? האם אנשים היום יותר נפגעים מאשר פעם? להגיד את מה שאתה חושב זה חוסר רגישות? ואיך כל זה קשור לאחוזים מטורפים באוכולסיה עם דיכאון, השמנת יתר,התמכרויות , אחוזי גירושין גבוהים ואפילו מלחמות. כל זאת ועוד…

מה יותר אפקטיבי – לצפות בתוכן או להאזין לו? האם כשיש לנו גם יכולת לראות וגם לשמוע פודקאסט אנחנו מקשיבים פחות? אם הייתם צריכים לבחור על איזה חוש לוותר, שמיעה או ראייה, במה הייתם בוחרים?
האם עדיין אפשר להאמין היום למה שרואים? כל זאת ועוד בפרק מיוחד של המניע

מה משפר לנו את הרגשת החוסן? האם זאת היכולת לבחור בין עיקר וטפל, לבחור את הקרבות שאנחנו יוצאים אליהם? כמה מהר אנחנו קמים אחרי שנופלים? כי את הנפילות אי אפשר למנוע, ואולי זאת גם העובדה שלמרות שזה נשמע פרדוקס, חוסן יכול לבוא משחרור. המניע מברר!

תחילת שנה היא כמובן גם תמרור גדול בציר הזמן, עוד שנה חלפה, המהירות בלתי נתפסת, ולכן שווה לעצור ולבדוק מה אני עושה איתו, עם הזמן. איזה בחירות אני עושה,איזה אנשים הם חלק מחיי, איזה כבר פחות?
מוזמנים להצטרף לפרק של״המניע״ בנושא: ״התחלה חדשה״

אנחנו זקוקים לביטחון, לאמונה שיש סדר בדברים. אבל עכשיו יש כאוס. אפשר לשאול האם כאוס הוא לא המצב התמידי  והסדר הוא רק למראית עין ויכול להפוך לכאוס בשנייה? ומה אז? המניע מנסה לעשות סדר

בריחה זה הפוך מבחירה, כמובן שזאת בחירה לברוח, השאלה היא ממה אני בורח? מה עושים כשאין לאן? כמה זמן אפשר לברוח מבשורה? בואו תברחו אלינו לפרק נוסף של המניע