המניע אלון נוימן 

אלון נוימן וחברים בפרק חסר בושה על בושה והיעדרה

כל כך הרבה צמדי מילים מכילים את המילה רוח. קודם כל רוח חיים. יש רוח שטות, שאר רוח, רוח לחימה, מצב רוח… ויש גם רוחניות. למה רוחניות מרתיע חלק מהאנשים? איזה אנשים אוהבים ״לעשות רוח״ בכל מקום שהם נמצאים? המניע בפרק סוער

האם הדעות שלנו הן מי שאנחנו? כמה אתם מחוברים לדעות שלכם? האם הן קדומות הדעות?

מה זה בכלל מהות? לא כל דבר שאנחנו חושבים או אומרים עליו שהוא מהותי הוא אכן כזה. אז מה עושה משהו למהותי? המניע מברר

גלים של רעידות אדמה חברתיות, פוליטיות ובטחוניות לא מפסיקים להתנפץ על החוף של הארץ הקטנה והספק חזקה ספק שברירית. אירועים בסדר גודל שקוראים עליהם אחר כך בספרי היסטוריה. איך כל זה משפיע על החיים הרגילים, אם אפשר לקרוא לזה ככה? לכתוב את דפי ההיסטוריה . פרק חדש של ״המניע״

ע"פ חכמת הקבלה ובכלל בעולם הרוחני, אין באמת "טוב" ו"רע". אז איך זה ייתכן שלעיתים אנחנו ממש רואים לנגד עינינו "טובים" נגד "רעים"? האם המונח "רוע" הוא סובייקטיבי? האם הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות? האם יצר האדם טוב או רע מנעוריו? ומה המשמעות של האימרה הזאת בכלל? כל זאת ועוד….

האם רגישות היא חולשה או כוח? האם אנשים היום יותר נפגעים מאשר פעם? להגיד את מה שאתה חושב זה חוסר רגישות? ואיך כל זה קשור לאחוזים מטורפים באוכולסיה עם דיכאון, השמנת יתר,התמכרויות , אחוזי גירושין גבוהים ואפילו מלחמות. כל זאת ועוד…

מה יותר אפקטיבי – לצפות בתוכן או להאזין לו? האם כשיש לנו גם יכולת לראות וגם לשמוע פודקאסט אנחנו מקשיבים פחות? אם הייתם צריכים לבחור על איזה חוש לוותר, שמיעה או ראייה, במה הייתם בוחרים?
האם עדיין אפשר להאמין היום למה שרואים? כל זאת ועוד בפרק מיוחד של המניע

מה משפר לנו את הרגשת החוסן? האם זאת היכולת לבחור בין עיקר וטפל, לבחור את הקרבות שאנחנו יוצאים אליהם? כמה מהר אנחנו קמים אחרי שנופלים? כי את הנפילות אי אפשר למנוע, ואולי זאת גם העובדה שלמרות שזה נשמע פרדוקס, חוסן יכול לבוא משחרור. המניע מברר!

תחילת שנה היא כמובן גם תמרור גדול בציר הזמן, עוד שנה חלפה, המהירות בלתי נתפסת, ולכן שווה לעצור ולבדוק מה אני עושה איתו, עם הזמן. איזה בחירות אני עושה,איזה אנשים הם חלק מחיי, איזה כבר פחות?
מוזמנים להצטרף לפרק של״המניע״ בנושא: ״התחלה חדשה״

אנחנו זקוקים לביטחון, לאמונה שיש סדר בדברים. אבל עכשיו יש כאוס. אפשר לשאול האם כאוס הוא לא המצב התמידי  והסדר הוא רק למראית עין ויכול להפוך לכאוס בשנייה? ומה אז? המניע מנסה לעשות סדר

בריחה זה הפוך מבחירה, כמובן שזאת בחירה לברוח, השאלה היא ממה אני בורח? מה עושים כשאין לאן? כמה זמן אפשר לברוח מבשורה? בואו תברחו אלינו לפרק נוסף של המניע

והפעם נושא שאין אחד או אחת מכם שזה לא נוגע להם, כולנו עברנו את זה בעצמנו, לפעמים יותר מפעם אחת, כילדים ושוב כהורים, משני הצדדים זאת חוויה שיכולה להיות אינטנסיבית, זאת אחת התקופות היותר מאתגרות בחיים, היא מעוררת הרבה רגשות, נכתבו עליה ספרים שירים סרטים, היא נחווית אחרת ע״י נשים וגברים, גבירותי ורבותי קבלו את ……. גיל ההתבגרות

יש מושג מעניין במסגרת לימודי ימימה, שנקרא המתנה. להמתין. אבל בניגוד למה שעולה מיד לראש, זה לא עניין פאסיבי, זה מקום שמבקש להבין את הברכה בלראות מה טומן הרגע הזה. אז מה זה בעצם המתנה? ולמה זה רלבנטי לימים האלה?

האם יש הבדל בין גברים לנשים כשזה מגיע לחום או לסיבולת חום? כמה עונות תכלס יש בישראל? ובעיקר, מה יהיה? כנראה שיהיה חם, מאד. על כל אלה ועוד, בתוכנית האחרונה לעונה זו של ״המניע״

מה מקים אתכם בבוקר? מה גורם לכם להמשיך ללכת?  אפשר כמובן להעביר את החיים, בבילויים, בהנאות הגוף, אבל לרוב, לאורך זמן מה שעוזר לנו זאת תכלית מסוימת. ואולי החיפוש אחרי משמעות מיותר? זה בדיוק מה שנבדוק בפרק הזה של ״המניע״

מה אתן מעדיפות לשמוע קודם – חדשות טובות או רעות? האיחול הלאומי בשמונת החודשים האחרונים הוא: "בשורות טובות". ב״ המניע״ הפעם נבדוק למה אנחנו נמשכים לחדשות בזמן שמייחלים לטובות?

יצא לכם להתקל במושג מניפסטיישן? זימון, גישום, בעברית. זה טרנד חזק מאד בעולם הניו אייג׳ שבגדול מדבר על היכולת לזמן לעצמנו דברים בחיים. איך עושים את זה? האם זה עובד? מה הבעיה עם זה? כל זה ועוד ב״המניע״

אנחנו יודעים שהרבה המצאות נולדו מטעות. משהו נפל לתוך חבית של משהו אחר, והופ נהייתה בירה. ועדיין אנחנו כל כך מפחדים לעשות טעויות. המניע בתכנית מיוחדת על טעויות

נראה שבשנה האחרונה איבדנו אמון בעוגנים שנראו מוצקים בחיינו. האם אפשר לחזור להאמין? האם אפשר להתחיל להאמין? האם יכול להסכים לשמוט את הסיפור שגדלתי עליו וללמוד דברים חדשים? לנסות? מוזמנים ומוזמנות להאזין

כל אחד ואחת מרגישים את זה לפעמים – חסר שהוא תחושה, ששייך לדברים שהיו לנו פעם, או לדברים שרצינו שיקרו ולא קרו, או לדברים שאנחנו מרגישים שבהם אנחנו כביכול ״פגומים״. מה עושים עם הבור הזה שיש לנו בנשמה? ממלאים? מדחיקים? או חיים אתו ומשקים שתילים אחרים. ״המניע״ יענה לכם על זה.