אלון נוימן

כולנו למדנו משהו בחיים. נגיד – שאסור לשים את הפלאפון על גג האוטו ולנסוע, .או ש-Excel הוא לא חבר. אבל מה זה באמת אומר ללמוד? האם החיים הם שיעור מתמשך, או שאולי הם רצף של רגעים שלא מבינים עד שכבר עברו ,וכשהשיעור מגיע – מאוחר מדי? כל זאת ועוד, בפרק החדש של המניע

שמתם לב שבפנלים של מהדורות החדשות אין יותר כתבים? יש פרשנים. הרבה. כל אחד מסביר בפנים רציניות מה קרה ומה הולך לקרות. כאילו יש לו מושג. עוד זה מדבר והשני סותר אותו לחלוטין ומביא הוכחות כביכול לגירסא שלו. אז למי להאמין? גם לנו בראש יש פרשן, שלא נאמר פרשנים, האם הם באמת מייצגים את מה שאנחנו מאמינים בו, את מה שחשוב לנו, את מי שאנחנו? את מה שאנחנו מנסים לחיות לפיו?

תמיד יש מתח בין הרצון שלנו בחופש לצורך לקחת אחריות. אנחנו רוצים זוגיות אבל רוצים ספייס, רוצים ילדים אבל רק מחכים שהם יירדמו…אין ספק שהעצמאות שלנו נפגעה, ובלי קשר לאחראים, הצורך לתקן, לשקם, לחזק ולהבריא הוא קיומי ודחוף. נכון שחשוב להרגיש גאווה, וחשוב לזקוף את הגו, אבל לא בכדי לטשטש, להסתיר, ולהקטין את המציאות. כנראה שאין עצמאות בלי אחריות

מה בעצם נותנת לי פרספקטיבה? אומרים שאין חכם כבעל ניסיון, אבל מה שהיה נכון לאז אולי כבר ממש לא מתאים לעכשיו? הפרק הנוכחי של המניע יתן לכם פרספקטיבה

למה אנחנו כל כך אוהבים לציית? האם יש בזה אלמנט הישרדותי? הרי על פניו אנחנו אוהבים חופש, אוהבים לעשות מה שאנחנו רוצים? אנחנו שונאים שאומרים לנו מה לעשות. בהתחלה זה ההורים שלנו, אחר כך המורים, בצבא זה מגיע לשיאים כמובן. שם אלה פקודות, שאם לא מצייתים להם נענשים. אז איך מסבירים את הדיסוננס הזה?

האם הערך של לשמור סוד גובר על ערכים אחרים? האם יש גבול? ואם זה גובל בהצלת חיים? איפה הנאמנות? למי אנחנו נאמנים? למלך? למשפחה? לערכים פנימיים? כמה אנחנו מצליחים להיות נאמנים לעצמנו?

בימים שאף אחד לא נותן דוגמא אישית, אולי הגיע הזמן שנקבל אישיות לדוגמא?

אני מבקש למקד את תשומת הלב למה שבלעדיו כל מה שקורה לנו ,לא אפשרי, וזה… תשומת הלב. על מה היא ממוקדת בכל רגע? מה תופס לי את התודעה, מתרכז במה כן, או במה לא?

מבין כל המרכיבים שעושים אותי אני – מה בי יכול לתת לי תחושה של שליטה ועצמאות? האם יש לי איזשהו כוח על שנותן לי יתרון? מה כוח העל שלי? זה הנושא של הפרק הזה של ״המניע״

אתם נעלבים בקלות? למה קשה כל כך למחול על עלבון? למה זה כל כך מקפיץ אותנו? כביכול אנחנו נעלבים בגלל משהו או משהו, אבל זה תמיד יושב על עניין יותר מהותי, ננסה לפצח את זה ביחד

רפרטואר הכאב נרחב ביותר, החל מלדפוק את הזרת ברגל של שולחן, דרך שברון לב, פרידה מאהוב או אהובה, כאב ראש, כאב גב, ואפילו כאב שהוא קצת נעים. ועדיין אנחנו חולמים על חיים נטולי כאב. למה?

על מה אתם מוכנים לוותר? כמה עול יורד מהכתפיים כשמסכימים להיות עם מה שיש, עם מה שקורה עכשיו, כשמסכים לוותר כי אני מספיק. המניע על ויתור- נושא מטלטל