תיאור התוכנית
אני אלון, יליד חיפה, את רוב חיי העברתי בתל אביב, למעט גיחות לימודים בניו יורק ובלונדון. תמיד עסקתי בכמה תחומים אבל רק בשנים האחרונות הבנתי מי אני באמת: אני שחקן. עובד בעיקר בתיאטרון "הבימה” ובטלויזיה. עוסק ומופיע באימפרוביזציה, מנגן על תופים ומלמד שחקנים משחק בשיטה של מורה נפלאה בשם איוונה צ'בק מלוס אנג'לס. אני שמח שניתנה לי האפשרות להביע את מחשבותיי ומאוויי בדרכים שונות, ומודה על האפשרות לחלוק אותן עכשיו גם עם מאזינים.
תוכניות:
עוד בהגשתי
לכאב ראש יש מקום של כבוד בארסנל המיחושים הגופניים. כאב ראש קשה, זה מכה! ולכן אלון נוימן החליט לעשות לו כבוד. במקום אדוויל, קחו פרק של ״המניע״
״אתה עובר כל גבול!״ – אמרו לכם את זה פעם? אין ספק שגבולות הם דבר חשוב, אבל מי מציב לנו את הגבולות? והאם אנחנו לוקחים את החירות שיש לנו כדי להציב אותם בעצמנו? אלון נוימן מזמין אתכם לחצות את הגבול
בכי מגיע כשהנפש פוגשת רגע של אמת. זה יכול להיות מפגש פנימי, אישי, ביני לביני. רגע של הבנה. זה יכול להרגיש רע, זה יכול להרגיש טוב. בואו נדבר על זה
מוזמנים להאזין לפרק סוער במיוחד של "המניע", בו תגלו בין השאר מי האנשים שקוראים לסערות בשמות
סולידריות היא מילה שקיבלה הרבה תשומת לב בשנים האחרונות אצלנו. מה זה אומר, סולידריות? מה משייך אותי? דת? גזע? לאום? מין? קבוצת כדורגל? רעיון? המניע עוצר רגע בצד כדי להבין לאן ואיך ממשיכים
מורכבות היא מענינת, מפעילה, מעשירה, דורשת השקעה וגמישות. בואו נעשה את זה פשוט, תאזינו לפרק החדש של ״המניע״, נסדר לכם תראש
כן בכוונה, או לא בכוונה – המניע בתכנית שכולה כוונה. האם הכוונה נותנת אמונה? בואו להקשיב
אומרים ש״אין שמחה כהתרת הספקות״. ספק מגיע בדרך כלל לפני שאנחנו צריכים לעשות בחירה, או לקבל החלטה. למה קשה לנו? מה אפשר לעשות עם הדבר המכרסם הזה, הספק?
אנשים רוצים קצר. אין זמן ליותר מזה. נראה שכל דבר בחיים היום הפך לסוג של קוויקי. הופ הופ. קצר הפך להיות מרכיב חשוב מאד במה שנקרא נוחות, בכדי שיהיה נוח צריך להיות קצר. מסר קצר, הודעה קצרה, הכל בדרך לדבר הבא.
ככל שהשפע הלך וגדל בעולם, ההגדרה של שחיתות הצטמצמה והיום כשמדברים על שחיתות הכוונה היא בדרך כלל לניצול לרעה של סמכות ועמדות כוח כדי לזכות בטובות הנאה. אומרים שככה זה, שקשה לעמוד בפני הפיתוי, כשסכומי כסף גדולים עוברים תחת ידיך, האם קיים סוג של שחיתות שהוא לאו דווקא לא מוסרי?
הצפה שייכת לתופעות האלה שאין לנו עליהם שליטה. הן מגיעות, ואין מה לעשות. זה מה שהן. בגלל זה קוראים להן ככה. הן מציפות. זה קורה כי פתאום מגיע גל גדול מידי, אבל זה קורה כי אין מערכת ניקוז. גם ברגש זה ככה. האם יש משהו לעשות בעניין?
המלחמה נגמרה? האמת שעם מלחמות, זה לא נגמר. זה אולי עוצר. אבל האם זה מסתיים? האם יש מה שנקרא ״קלוז׳ר״?