גיתית שריקי

אשת חינוך ואמנית. על ההחלטה לעבור לדיור מוגן, אובדן א.נשים קרובים והמוות כמורה לחיים מלאים.

ד"ר סטיבן פולדר, ממובילי התרגול הבודהיסטי בישראל, מייסד עמותת תובנה ומורה בכיר בה, סופר. שיחה על השתנות וארעיות; ההסכמה לשמוט ציפיות והיאחזות במה שהיה, ועל היש חדש המתגלה כשהסכמנו לשמוט; על בחירות המעמיקות בנו ערוצי חיים

שדרן רדיו, שחקן ובמאי תאטרון. שיחה על ההתמודדות עם פחד מוות לאחר התקף לב בגיל צעיר; על החוכמה השונה המתקיימות בשלבי חיים שונים: חוכמת הנעורים (החוצפה, העזה, הכוח המתפרץ) וחוכמת הגיל המבוגר (עדינות, הסכמה להיות נרעד ועדין, חמלה וקבלה, פחות שיפוטיות) והמתח המתקיים ביניהן.

חוקרת פסיכולוגיה וחברה ישראלית, פרופסור אמריטה באוניברסיטה העברית. על היותה אישה פורצת דרך באקדמיה ועל הרקע המשפחתי ממנו הגיעה. על האתגר הגדול של הזקנה והנחישות למצוא ולברוא עוגני משמעות חדשים בגיל מבוגר; על המתח העדין שבין עשיה להרפיה.

שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותאטרון. על שושלת שנשים שהזדקנו זקנה מפוארת; על מפגש יוצר עם כאב, ביקורת פנימית וההכרח בכנות המוליד בהירות וערות. וגם על החשש מהתעייפות הנפש ועל המתח העדין בין הרצון להרפות לבין הנחישות לעשות כל עוד יש בי כוח. צילום: גלעד בר שליו

אשת מחול. רקדנית, כוריאוגרפית ומורה למחול. על יצירה וחקירה בכל גיל; היופי בנרעד, בכלה, במזדקן; ועל אובדן תחושת שייכות בגיל המבוגר

צייר,פסל ופרופסור לאמנות. החלק שני של השיחה מתמקד בדיאלוג המתמשך בין יצירתו לבין זו של הוריו; ובהזדקנות אימו והחזרה שלה לציור לאחר שהתעוורה וחלתה בדמנציה (אלצהיימר)

צייר,פסל ופרופסור לאמנות. על יצירה בגיל המבוגר:  יצירה הנבנית על טעויות ומעשי העבר – כל אלו הם חומרים, הקומפוסט ממנו אתה שב ונברא. מה שהיה זבל יכול להפוך לדשן אם תיתן לו את ההזדמנות. לחדש ולחבר  את הישן להווה, להגביהה אותו באיזשהו אופן. סוג של חשבון נפש ותיקון –יצירת תנועה קדימה על ידי התבוננות אחורה. זהו בירור זהותי ארוך שנים.

פרופסור מחקר בפקולטה למדעי ההנדסה בטכניון. זוכה פרס נובל לכימיה. זוכה פרס ישראל לפיזיקה. התבוננות מאוחרת על מקריות והזדמנויות בחייו של אדם.

במאי תיאטרון, מחזאי, סופר, משורר, פרופ' אמריטוס בחוג לתיאטרון אוניברסיטת תל אביב. על זרותה של המילה 'זקנה'. על הסירוב להתייחס להגדרות חיצוניות וההתמקדות בפעולה, מעשה ופליאה. אין זו הכחשה של הזקנה וגם לא רצון להיות צעיר, אלא הימצאות בהרפתקה אינסופית, באי ידיעה ואי נחת מתמשכים. המבט הזה הוא פיוס חרדת המוות; הפיכת כאב לחסד. התיאטרון הוא המקום בו אני מתפלל לנשמת הרוח האנושית. השירה היא המקום של הפליאה. ומעל לכל, אין לי מושג. הכל זז ומשתנה, כשאני מתקשה לקום- העולם מסתובב. יש לנוע עם ההשתנות, להיות כל הזמן על קצות האצבעות.